הצהרתו של דוד בן-גוריון על הקמת המדינה ב-14 למאי 1948, מסמנת את תחילתה של "העליה הגדולה" של יהודי ארצות ערב לארץ-ישראל. אך הסיבות לכך הן שונות בין ארץ לארץ. בעוד מלך מרוקו ושליטי סוריה אסרו על היהודים כל יציאה מארץ הולדתם, ויהודי לוב יכלו לצאת בהמוניהם באניה ישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה, הרי שלא כך במצרים. כבר בליל ה-14 במאי 1948, בשעת חצות, ערכו קצינים מצריים חיפוש אכזרי בתוך דירות רבות של יהודים בקהיר ועצרו למעלה מ-1300 יהודים באשמת ציונות, מתוכם 50 נשים. לאחר כשנה וחצי של מעצר ללא משפט, גורשו רוב העצורים הישר מבית-הסוהר לאניה אל מחוץ לגבולות מצרים, רק בשל היותם יהודים. רכוש יהודי רב הוחרם. לאור פרעות שהתרחשו בשכונת היהודים בהם נהרגו עשרות יהודים, ובעקבות התנכלויות והרס של בתי-עסק השייכים ליהודים, רבים נסו על נפשם בהותירם את רכושם מאחור – עם החותמת "הלוך ללא חזור" על דרכונם.

הגל השני לעלייה הגדולה ממצרים התרחש בשנת 1956/57, בעקבות מבצע סיני. מעצרים המוניים, מעצרי בית וגירוש המוני, סימנו את תחילת הסוף לקיום היהודי במצרים.

במהלך הקונגרס התשיעי הזה, עובדיה ירושלמי, מחבר הספר "חמש הדקות הארוכות" שזכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2017, סיפר את אשר קרה ליהודי מצרים בשנים 1967- 1970, עד לטיהור האתני וחיסול החיים היהודיים במצרים.

לבנה זמיר – נשיאת הקונגרס