לפני למעלה מעשור, העניק משרד התרבות לבית ההתאחדות ברחוב פינסקר בתל-אביב, הכרה רישמית כ"מרכז למורשת עדות". זאת בשל איכותם של מיצגי מורשת אמנותיים המוצגים בו, עושר תכניו ופעילותו התוססת לשימור ולתצוגת המורשת המפוארת של יהדות מצרים.

עיקר הפעילות במרכז למורשת יהדות מצרים:
- עריכת מחקרים והוצאה לאור של ספרים וכתבי-עת, בנושא המורשת המפוארת וההיסטוריה של יהדות מצרים לאורך הדורות.
- שיחזור ספרי-תרבות עתיקים של יהודי מצרים.
- קיום כנסים, סמינרים, במרכז שלנו בתל-אביב.

מיפגש חברים לפני תחילת     ההרצאות – במרכז למורשת     יהדות מצרים, בתל-אביב.

- עריכת קונגרסים בינלאומיים ופסטיבלים אתניים רבי-משתתפים, בערים השונות בישראל.
- ביקורי סטודנטים-תלמידים-תיירים במרכז למורשת שלנו בתל-אביב.
- ספריה עשירה, וארכיון דיגיטלי לשימור ותצוגה של כתבי-עת ועיתונות יהודית במצרים במאה ה-19 וה-20.
- הפקת וידיאו-קליפים המתעדים את בתי הכנסת העתיקים במצרים, מתוך 60 בתי הכנסת המפוארים של הקהילה בקהיר, באלכסנדריה ובערי הדלתא.
- הנצחת אתרים היסטוריים שהקימו והעניקו יהודי מצרים לישוב בארץ-ישראל, לפני הקמת המדינה.
- הפקת סרטים-קצרים על תרומתם של יהודי מצרים בשלושה מישורים:
א) לפיתוח הכלכלי, התעשייתי והתרבותי במצרים – עד מחצית המאה ה-20.
ב) לפיתוח היישוב בארץ-ישראל טרם קום המדינה: גן הברון מנשה בכפר-סבא הנדיר ביופיו, רכישת קרקע להקמת מושב כפר-ידידיה לקליטת פליטים מגרמניה המשגשג עד היום, הקמת מלון המלך דוד בירושלים ע"י משפחת מוסרי מקהיר, תרומות אדירות לשיקום פלסטינה-א"י, להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, לתיאטרון הבימה, תרומת אוסף ציורים נדיר למוזיאון תל-אביב לאמנות עם הקמתו בבית דיזנגוף, הקמת קיבוצים ע"י גרעין מצרי טרום הקמת המדינה, ועוד מפעלות רבים לפיתוח התרבות והכלכלה בפלסטינה-א"י.
ג) תרומתם והישגיהם של העולים ממצרים לאחר קום המדינה בכל התחומים.

יחד עם זאת, אך נכון יהיה להביט רגע לאחור, ולזכור את אלה שפעלו לקידום מטרותיה של ההתאחדות מאז הקמתה, כי לכל אחד מהם חלק בעשייה האדירה הזאת.

הקמת ההתאחדות בשנת 1951 ע"י השופט עמנואל ידיד הלוי, מואיז צנוע וחברים

התאחדות עולי מצרים בישראל, אכן הוקמה כאגודה עות'מנית בשנת 1950-51, על-ידי השופט עמנואל ידיד הלוי - שהיה שופט שלום ראשי בתל-אביב - ביחד עם מואיז צנוע וקבוצת יוצאי מצרים שהיה איכפת להם. מואיז צנוע, שהיה מזכיר ההתאחדות בראשית צעדיה, כיהן במצרים כמזכיר מועצת הקהילה היהודית בקהיר. לאחר שנעצר ב-14 במאי 1948 באשמת "ציונות", גורש ועלה ארצה, אך טבעי היה שישמש ויסייע גם כאן לאותה קהילה עצמה. מואיז צנוע הינו נצר למשפחת יעקב צנוע, מחזאי ועיתונאי שהקים במאה ה-19 בקהיר את התיאטרון המצרי הראשון והעיתון הסרקסטי "אבו-נדארה", וממציא הסיסמא הלאומנית מצריים למצרים.

אחד המיצגים במרכז למורשת יהדות מצרים בתל-אביב, רפליקה-מיניאטורית של שכונת היהודים באזור עבאסייה בקהיר. עיצוב: הפסל פסח רודר, ירושלים. צילום: Laurence Julius.

רכישת הבית בשנת 1956, ומיקומו ליד ככר דיזנגוף

כבר בשנת 1956, רכשה ההתאחדות את הבית ברחוב פינסקר, שתי דקות הליכה מככר דיזנגוף – ואין פלא בבחירת המיקום היוקרתי הזה. עולים רבים ממצרים התגוררו באותה עת ברחוב בן-יהודה הסמוך וברחוב הירקון. אלה יוצאי מצרים שהעדיפו דירה בשכירות בתל-אביב על רכישת "שיכון עמידר" בחולון או בת-ים. אך חברנו איציק צנוע, שאביו מואיז צנוע היה כאמור מזכיר האגודה בשנות החמישים, זוכר שביקר את אביו עוד בהיותו נער, במשרד הקטן והצנוע של ההתאחדות ברחוב הרצל שבדרום תל-אביב – שקדם לרכישת הבית ברחוב פינסקר.
אף מצאנו בארכיון של בית ההתאחדות, כי התשלום הראשון לרכישת הבית בשנת 1956 היה סך 6,000 לירות ישראליות. היתרה שולמה בתשלומים וכהלוואה מבנק דיסקונט – שם נקלטו לעבודה יוצאי מצרים רבים בשל חריצותם בתחום החשבונאות והאדמיניסטרציה.

במהלך אחד הכנסים בנושא מורשת, הנערכים במרכז למורשת יהדות מצרים בת"א. ברקע מימין: מיצג מואר בנושא "תור הזהב של יהדות מצרים בשנים 1856-1956".

מטרות ההתאחדות בתחילת הדרך, ופעילותה למען העולים החדשים ממצרים

באותה עת, שימש הבית כמועדון ובעיקר 'כתובת' לכל עולה חדש ממצרים. בד בבד, הוקמו 7 סניפים בערים השונות, בצפון הארץ ובדרומה.
קטע מעיתון של אותה תקופה, מדווח על נשף ריקודים שערכה ההתאחדות בקפה בוסטאן בככר דיזנגוף, שנמשך עד השעות המאוחרות של הלילה והיווה הצלחה כבירה. הוותיקים שבינינו, זוכרים שהמועדון היה שוקק חיים בכל מוצאי שבת, עם מסיבת-party למיפגש חברים עם מוסיקה וריקודים סלוניים, לפי מיטב המסורת של ימי הזוהר בקהיר ובאלכסנדריה. יש הזוכרים את שולחן הפינג פונג שעמד בצד שמאל של האולם, לתחרויות פינג-פונג, כי הרי יהודי מצרים ידועים כאוהדי ספורט מכל סוג.
אך במאמר בעיתון מעריב מיום 16.4.1973 תחת הכותרת "יציאת מצרים השנייה" של ז'קלין כהנוב - סופרת ישראלית דגולה ילידת מצרים - היא מספרת על העולות החדשות שהגיעו ארצה בשנים 1956/57, לאחר שגורשו בן-לילה ממצרים או שנאלצו לנוס על נפשם, ובאו למועדון ברחוב פינסקר לשאול ובמלוא הרצינות כיצד זה ניתן להתמודד עם החיים כאן ללא העוזרת הקטנה והכובסת !...

ההתאחדות אכן סייעה אז לאלפי עולים חדשים שגורשו בעיקבות מבצע סיני, לאיתור פרנסה נאותה ואף הוקמה קרן בשיתוף עם בנק דיסקונט, להענקת תרומות קטנות לסידורים ראשוניים של העולים החדשים האלה. זאת, לפי מיטב המסורת של הקהילה היהודית במצרים, שידעה לחבק כל "בני עמנו היהודים" שמגיעים לחופיה.
עם סיום תפקידו של השופט ידיד הלוי כיו"ר האגודה, אנו רואים בפרוטוקולים של אותה עת, שמות נכבדים אחרים שכיהנו בתפקיד היו"ר: הרב משה ונטורה, שהיה רב ראשי של הקהילה היהודית באלכסנדריה. בני סדבון - אסיר ציון שפעל גם בהגנה טרום הקמת המדינה -פליקס בן-סעיד, עו"ד שלמה כהן-צידון ועוד רבים אחרים שמתחלפים בכל שנה, עד אשר נבחר לתפקיד רו"ח ליבש מישורי-מסרי בשנת 1963, שכיהן כיו"ר ההתאחדות למשך 30 שנה רצופות. אורה, בתו של מישורי, זוכרת שחגגה את הבת-מצווה שלה כאן בבית הזה ברחוב פינסקר, שלדבריה היה כבית שני בשבילה.
בנו רו"ח יצחק מישר יבדל"א, מכהן היום במסירות וביד רמה כמבקר ההתאחדות. במיקרה או שלא במיקרה, יוסי תם – גזבר שלנו היום – הוא בנו של אלברט תם, המופיע בפרוטוקולים של שנות ה-60 כפעיל קבוע בהתאחדות. מאוחר יותר, מופיעים כיושבי-ראש ההתאחדות: מריו יסולה, המשפטן ד"ר אברהם מטלון, אריה אוחנה, שהיה בין מקימי מושב אמונים.

כאשר נבחרה לבנה זמיר לתפקיד בשנת 2011, היא שמה לעצמה כמטרה להפוך את המועדון למוזיאון בזעיר אנפין - "מרכז למורשת יהדות מצרים" הראוי לשמו. תיכננה במחשבה תחילה, ביסודיות, גייסה משאבים, ובסיוע החברים החזון הפך למציאות.

הפעילות בשנות ה-50 וה-70 להשבת הרכוש

נושא כאוב זה, טופל ע"י ההתאחדות בת"א, בשיתוף עם "ארגון נפגעי הרדיפות האנטי יהודיות במצרים", להשגת שתי מטרות: הכרה של ממשלת ישראל באלפי האסירים ממצרים כאסירי ציון, והגשת תביעות על הרכוש היהודי הפרטי והציבורי העצום שנותר במצרים. ארגון הרדיפות האנטי-ציוניות פעל מרחוב סוקולוב בחולון, בראשותו של סמי עטיה שעבד במסירות אין קץ, ובהנהלתו עמדו יוצאי מצרים נכבדים וחשובים: הרב עובדיה יוסף, ד"ר מוריס זקס, ברוך בלבל, ג'ו זמיר ואחרים.
הארגון העניק תעודת "אסיר ציון" לאלה שנעצרו ושהו בבתי-סוהר במצרים, אך ההכרה הממשלתית הוענקה רק בשנת 1974, ורק לאלה ששהו במעצר למשך 6 חודשים ומעלה. זאת על סמך הצעת חוק של ח"כ שושנה ארבלי אלמוזלינו, שאושרה בכנסת השמינית. יש רק להצטער על כך שהדבר קרה 25 שנה לאחר שנעצרו, ולאחר שרבים מאסירי ציון אלה הלכו לעולמם מבלי שזכו להכרה על שהייתם במחנות המעצר המצריים בשנת 1948-49 בתנאים מחפירים וללא משפט, ולאחר שנה וחצי גורשו הישר מהכלא לאנייה.
באשר לפיצויים על הרכוש היהודי במצרים, כבר ביום 29.3.1957 התקבלה החלטת ממשלה ראשונה לרישום תביעותיהם של עולי מצרים, שגורשו ויצאו בהמוניהם בעיקבות מבצע סיני – בהותירם מאחור את כל רכושם. שר החוץ דאז משה שרת, מינה וועדה ציבורית לרישום תביעות הרכוש והונפק טופס תביעות מיוחד לעולי מצרים. על גבי טופס זה, הוגשו עד לשנת 1978 כ-4000 תיקי תביעות על רכוש בצירוף כל הפרטים. זאת בעידודם המלא של משרד החוץ ומאוחר יותר על-ידי המחלקה לרישום זכויות במשרד המשפטים בניהולו של ד"ר יעקב מירון, אשר במרוצת השנים הפך גם לפרופסור. אך עד היום לא הוגשה תביעת רכוש כלשהי על-ידי המדינה לממשלת מצרים, גם לא לאחר חתימת הסכם השלום ישראל-מצרים.
כל המדפדף בתיקי תביעות אלו, המסתכמים במאות מיליוני דולרים לפי ערכם באותה עת - ומשוערכים היום ליותר מ-70 מיליארד דולר - יבחין שיש ביניהם תביעות אדירות של מאות אלפי דולרים, לעומת תביעות צנועות של 10,000 דולר או 3,000 דולר. כי באותה עת, כולם הכירו את כולם, ולא יכלו אלא לרשום "תביעות אמת".
היום, עותקים ורשימות של תיקי תביעות אלה שמורים היטב בבית ההתאחדות, ויפורסמו בקרוב כאוגדן של הרכוש היהודי העצום שנותר מאחור במצרים. אם לא לשם השבת הרכוש, אז למחקרים חשובים עתידיים.

לוח הנצחה שהוצב על-ידי התאחדות עולי מצרים במושב כפר ידידיה, לזכר יהודי אלכסנדריה שרכשו את הקרקע להקמת המושב בשנת 1935 ובלבד שישמש לקליטת יהודים מגרמניה. בתמונה: ועד קהילת יהודי אלכסנדריה שהוזמנו לפתיחה. עומד ונושא ברכה ד"ר ארתור רופין.

אך בשנת 1975 נפל דבר. ממשלת ישראל החליטה להחזיר למצרים את בארות הנפט של אבו רודיס בסיני, מבלי לשעות לזעקתם של שני אירגוני פליטים ממצרים שביקשו להתנות את החזרת בארות הנפט במתן פיצוי כספי על הרכוש היהודי העצום שנותר מאחור במחרים. להלן קטעי עיתונות של 'מעריב' ו-'ידיעות אחרונות' מיום 22.9.1975 ו- 7.10.1975 המדווחים על העתירה לבג"ץ של שני האירגונים. פרקליט המדינה דאז, גבריאל בך, השיב כי אין זה נושא לבית המשפט לדון בו, משום שזאת פעולה ריבונית של הממשלה שנעשתה באישור הכנסת. עוד הוסיף, כי הסכם הביניים להחזרת בארות הנפט כבר חתום ואין לדון בו. על כך הגיב בזמנו ד"ר מוריס זקס ז"ל, שכאשר פנו האירגונים מוקדם יותר, נענו כי עוד חזון למועד, ועתה נטען כי ההסכם כבר חתום. לסיכום, ביקש בית המשפט מבא-כוח האירגון עו"ד רוני מילו לבטל את העתירה, והוא ביטל אותה מבלי להיוועץ על כך עם שולחיו, ארגוני יוצאי מצרים...
עם חתימת הסכם השלום ישראל-מצרים, שבו התקוות, עם סעיף 8 להסכם הקובע כי תוקם ועדה משותפת ישראלית-מצרית שתדון בתביעות ההדדיות. אך ממשלתו של בגין שחתמה על ההסכם, סירבה בכל תוקף להקמת הועדה המשותפת הזאת. עו"ד שלמה כהן צידון שטיפל באותה עת בנושא מטעם אירגון יוצאי מצרים – וכיהן לתקופת-מה כחבר כנסת - דרש שוב ושוב ממנחם בגין להקים את הועדה, אך נתקל בסירוב עיקש.

לימים, השר משה שחל, הצהיר במהלך מושב חגיגי שנערך בכנסת ב- 21.11.2017, לרגל 40 שנה לביקורו של הנשיא סאדאת בכנסת, שזה האחרון ביקש מבגין: "תדרוש אתה ממני את הרכוש היהודי שנותר מאחור במצרים, ואז אדרוש אני ממך את השבת הרכוש הערבי-פלסטיני ממדינת ישראל, ומכאן נתקדם". בגין סירב – כך לדברי שחל - והוחלט על סעיף 8 להסכם השלום, שמעולם לא התממש. מתווה קלינטון מחודש יולי 2000, להקמת קרן-בינלאומית שתפצה את שתי קבוצות הפליטים היהודים והערבים – לא מומש אף הוא.
התאחדות עולי מצרים בישראל, המשיכה ברישום תביעות על הרכוש ככל שנדרשה לכך – אם על-ידי שר המשפטים טומי לפיד בשנת 2003 או על-ידי המשרד לאזרחים וותיקים בשנת 2012-2014. אלפי תיקים אלה התווספו על 4,000 תיקי התביעות שהוגשו עוד ב-1957.

ויטראז' צבעוני מואר, במרכז למורשת יהדות מצרים, ברחוב פינסקר בתל-אביב. רפליקה-מיניאטורית של פנים בית הכנסת העתיק אליהו-הנביא באלכסנ- דריה, עליו רבי יהודה התנאי דרש לפני 2000 שנה: מי שלא ראה את עמודיו הכפולים של בית-הכנסת באלכסנד- ריה, לא ראה כבוד ישראל מימיו.

דור ההמשך:

לאחרונה קם דור חדש בהתאחדות, דור ההמשך של ילדינו ונכדינו, הצמאים להכיר את המורשת המפוארת של יהדות מצרים, ועובדים יחד איתנו להרחבת הפעילות, לשימור ולתיעוד המורשת.

דור המשך זה, נרתם בחודש פברואר 2020 ויצא כמשלחת ישראל לחנוכת הבית החגיגית בראשותה של לבנה זמיר, שנערכה בחגיגיות ובתפילות בביה"כ העתיק "אליהו הנביא" באלכסנדריה. דור המשך, הגאה בעברו ובמורשתו.

קטעי עיתונות בידיעות אחרונות ומעריב
מחודש ספטמבר/אוקטובר 1975, המדווחים על העתירה